בעל ממון מרוסיה העמיד, טרם המשבר ברוסיה בסוף שנות ה-90, ממון לטובת פיתוח יזמות בתחום המסחר בניירות ערך, והמיזם כשל.
לאחר ההתאוששות מהמשבר, ביקש בעל הממון סיוע לגבות החזר של הכספים שהעמיד לטובת המיזם, מאחר שנפילת המיזם נבעה, לטענתו, ממצגים מטעים והולכת שולל. הבעיה הייתה, שמעבר לסיפור שסיפר ולחלק משמות המעורבים, לא היו בידו הוכחות.
בשלב הראשון גויס חוקר פרטי לאיסוף מידע על המעורבים, וגם הוא לא הצליח להביא מסמכים או מידע אחר שיהווה בסיס להגשת תביעה.
בהתאם לכך, תוך ניצול נקודות חולשה של חלק מהמעורבים, החל הליך משפטי – תחילה מחוץ לבית משפט ואחר-כך באמצעות הגשת תביעה כנגד קשת רחבה של גורמים במטרה להתנהל בדרך של "הפרד ומשול".
התנהלות כאמור נועדה לחשוף מסמכים והוכחות, במהלך הליכים מקדמיים של התיק.
מסמכים והוכחות אלו שימשו לקבלת פסק דין משמעותי כנגד בעלי הדין אותם רצה בעל הממון מרוסיה להעניש.
אסטרטגיה כאמור, הייתה לאחר קבלת הסכמת בעל הממון מרוסיה שהליך כאמור יכול וידרוש מימון ביניים משמעותי כלומר, הפסד התיק מול הנתבעים ה"פריפריאליים" קרי, אלו שהוספו לתביעה לצורך המנוף להשגת המסמכים וההוכחות לניהול התיק.
התוצאה "נטו" בניקוי ההוצאות וההפסד מול הנתבעים ה"פריפריאליים" הייתה משמעותי גדולה יותר.