בפתיחת דיון בבקשה להעביר תביעת חוב למסלול של תביעה רגילה, התבקש בית המשפט לדון בטענה מקדמית שלא נטענה בבקשה, מאחר שהיא לא יכלה להיטען על ידי הנתבעים כטענה מקדמית.
על בסיס פסק דין ישן, נטען שהחוב טרם התגבש, הואיל ובכתב התביעה אין דרישה מהערבים הנתבעים לסלק את החוב של החייבת העיקרית.
הטענה לא נטענה בבקשה שהוגשה, מאחר שהנתבעים היו הבעלים והמנהלים של החייבת העיקרית ולא יכלו לטעון כי לא ידעו על החוב.
השופט, שהתלהב מהטיעון, הגדיל לעשות ודחה את התביעה – החלטה שחייבה את התובעת להגיש ערעור.
בדיון הראשון של הערעור הסכים ראש ההרכב לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון למסלול הרגיל מבלי לחייב את הנתבעים בהוצאות, הואיל ולשאלתו בפתיחת הדיון נענה בחיוך: "מה אסור לנסות".
המהלך הוביל למו"מ וגיבוש הסדר פירעון נוח.